צמיחה מתוך הכוונה עצמית

“בעלי הישגים לעתים נדירות נתנו לדברים לקרות להם,
הם יצאו החוצה וגרמו לדברים לקרות”  

(לאונרדו דה וינצ’י)

 

כיצד לניתן לקדם תחושת הכוונה עצמית בעשייה, בלמידה ובפעילות החברתית?

כיצד ניתן  לקדם סביבה משפחתית מעצימה, סביבה התומכת ומקדמת את המוטיבציה של בני המשפחה להצלחה בתחומי החיים השונים?

רוצה לדעת מה באפשרותך לעשות במערכת המשפחתית על מנת לצמצם אירועי פגיעה  ולחזק אכפתיות והתחשבות בין בני המשפחה?

 

גישת ההכוונה העצמית מהווה בסיס למודל התערבות, שאני שותפה בפיתוחו, אשר יעילותו הוכחה בקליניקה, בבתי ספר ובמחקר. מטרת המודל לסייע במצבי התמודדות עם שחיקה ולקדם מוטיבציה להשקעה בתחומי חיינו השונים.

 

גישת ההכוונה העצמית פותחה על ידי דסי וראיין (SDT, Deci & Ryan, 2000) ויושמה לתחום החינוך וההורות על ידי פרופ’ אבי עשור ושותפיו באוניברסיטת בן גוריון – ד”ר חיה קפלן, ד”ר גיא רוט, ד”ר עופרה פיינברג  וד”ר יניב קנט מיימון.  הגישה הנה מבוססת מחקר ולפיה, אנשים מונעים באופן פנימי לצמיחה, ליצירה ולהתחדשות – בהינתן התנאים המתאימים.

הערך “הכוונה עצמית” (Self Determination)  מבוסס על תאוריית ההכוונה העצמית, תאורית מוטיבציה שפותחה על ידי דיסי וראיין (Deci & Ryan, 2000). תאוריה זו מבטאת תפיסה הומניסטית אודות טבע האדם ומדגישה את הנטייה האוניברסאלית של האדם לצמיחה פסיכולוגית ולהתפתחות.

 

התיאוריה מציגה סקאלה של סוגי מוטיבציה לפיה, בקצה האחד נמצא את היעדר המוטיבציה, האדישות וחוסר העניין והרצון להשקיע – כל אלו הם ביטויים מובהקים לשחיקה. במרכזה של הסקאלה נמצא את המוטיבציה החיצונית הכוללת את  – המוטיבציה כפויה, מצב בו אנחנו פועלים ומבצעים, אך מתוך חובה והכרח. סוג מוטיבציה זה מלווה בתחושת כעס ותסכול. לצדה מופיעה מוטיבציית הריצוי, מצב בו אנו פועלים כדי שיאהבו אותנו וישבחו אותנו. סוג מוטיבציה זה משאיר אותנו תלויים בחיזוקים מהסביבה. מוטיבציות חיצוניות זכורות לרבים מאתנו היטב בעיקר מימי בית הספר.

בקצה השני של הסקאלה נמצא את המוטיבציות הפנימיות / האוטונומיות, לפיהן אנחנו משקיעים ופועלים מתוך מכוונות עצמית, מתוך בחירה. נמצא כאן את המוטיבציה ההכרתית – לפיה אנו פועלים מתוך הכרת בחשיבות של הפעולה (אני לומד מתמטיקה כי זה יתרום לי בחיים). בקצה הרצף נמצא את המוטיבציה הפנימית הטהורה, לפיה אנו פועלים מתוך הזדהות עם ערך הפעולה ותחושת משמעות. זה סוג המוטיבציה המתקיימת ביצירה. מוטיבציה זו מלווה בחוויה רגשית של שמחה, הנאה והתרגשות מעצם העשייה.  (להורדת מצגת גישת ההכוונה העצמית )

 

צמיחה מתוך הכוונה עצמית משמעה לקדם הזדמנויות בחיינו שבהן אנחנו פועלים מתוך מוטיבציה אוטונומית ולצמצם ככל שניתן מקומות בחיינו בהם אנו פועלים מתוך מוטיבציה כפויה, או מתוך מוטיבציית ריצוי. ככל שנפעל מתוך מוטיבציה אוטונומית, כך נחווה יותר סיפוק, חיות ותחושת רווחה, ופחות תסכול, כעס ועוינות.

 

מה הצרכים הבסיסיים שיש למלא על מנת לייצר בסיס למוטיבציה אוטונומית?

הפיגומים להתפתחות בריאה מתוך הכוונה עצמית הנם שלושה צרכים פסיכולוגים בסיסיים: הצורך בקשר, שייכות ובטחון, הצורך בתחושת מסוגלות והצורך באוטונומיה, שהם מולדים ואוניברסאליים וסיפוקם תורם להתפתחות אופטימאלית, למוטיבציה פנימית, למיטביות (Well-Being) ולהסתגלות חברתית ( Deci & Ryan, 1985, 2002 ; Ryan & Deci, 2000a,b; 2002, Reev, Ryan, & Deci, 2004).

 

כאשר הצרכים מסופקים, המוטיבציה האוטונומית לפעילות גוברת ומלווים אותה תחושת ספוק, חיות, יוזמה, נתינה ושמחה. כאשר אחד מהצרכים האלו נפגע, עלולים לצוף ביטויים שונים של קושי, מצוקה, כעס ותסכול, עד למצב של אדישות, חוסר עניין ושחיקה.

 

הצרכים הם:

צורך בקשר, שייכות ובטחון  – שיהיו לנו בחיינו אנשים אליהם אנו חשים קרבה וקשר עמוק ומשמעותי. אנשים שימצאו לצדנו גם בעת הצלחה וגם בעת כשלון. תחושה שאנחנו מוגנים מפני איומים של פגיעה וסבל רגשי או פיזי.

צורך בתחושת מסוגלות – תחושה שאנחנו מסוגלים לעשות דבר מה שמאתגר אותנו (נוצרת מתוך למידה ופיתוח מיומנויות ומתוך אמונה ביכולת האישית ליצור יש מאין).

צורך באוטונומיה – תחושה של חופש מכפייה, של זכות בחירה, של מקום לניווט עצמי. צורך במצפן פנימי – הצורך בגיבוש ובמימוש ערכים ומטרות פנימיות. הערכים והמטרות הפנימיות מובילים אותנו בקבלת החלטות, מעניקים לנו משמעות ומשמשים בסיס להערכה העצמית שלנו.

 

איך נייצר מוטיבציה אוטונומית ברמה האישית, בתא המשפחתי, בזוגיות, בקרב ילדינו?

תיאורית ההכוונה העצמית מספקת לנו פריזמה דרכה נוכל להתבונן בעצמנו ולשאול את עצמנו מה המוטיבציה שמפעילה אותנו. גישה זו גם מאפשרת לנו לבחון את המוטיבציה ממנה פועלים בן / בת הזוג שלנו או הילדים שלנו, במצבים שונים.

כשנרצה לראות למידה טובה והשקעה, המלווים ברגשות חיוביים, בעצמנו, בזוגיות במשפחה, בביה”ס או בסביבת העבודה, נפעל ליצור סביבה התומכת בצרכים.

כאשר נזהה ביטויים של שחיקה (חוסר עניין, אדישות ואולי אף התנגדות לעשייה), אצל עצמנו או אצל הקרובים לנו, נבחן איזה מהצרכים הבסיסיים נפגע או מתוסכל ונפעל לסיפוקו.

כאשר נראה אצל ילדינו התנהגות מרצה, נשאל את עצמנו, מה מניע התנהגות זו.  מדוע?

 

מחקרי סוציאליזציה הראו כי כדי לקדם בקרב ילדים הפנמה של התנהגויות רצויות להורה על ידי הילד, נוטים הורים רבים להשתמש בפרקטיקה של התניית אהבה (ראו למשל אצל Grolnick. Deci and Ryan 1997
Goodnow, 1994 ; Grolnick et al., 1997 Eliot & Thrash, 2004)
הפרקטיקה של התניית אהבה מתנה התייחסות חיובית של ההורה כלפי הילד באמוץ של ההתנהגויות הרצויות להורה, על ידי הילד (כלומר, ההורה מעודד התנהגות מרצה). מחקרים הראו כי שימוש מוקצן בפרקטיקה של התניית אהבה הורית  עלול לפגוע בהתפתחותו הפסיכולוגית התקינה של הילד, וכי תהליכי ההפנמה המבוססים על התניית אהבה הנם בעיתיים ותובעים מחירים רגשיים משמעותיים (ראו Roth & Assor, 2000 ; Assor, Roth & Deci, 2004).

בהתייחסות לסגנון הורות, טוענים Grolnick. Deci and Ryan (שנת 1997) כי קונטקסט המאופיין באקלים אמוציונאלי חיובי, בכבוד ובקשר, כמו גם בהכרה בפרספקטיבה וברגשות של האחר, מהווה תשתית להתפתחות אופטימאלית.

 

איך ניתן לקדם את סיפוק הצרכים במפגשים במשפחה?

דוגמא של מפגש הורה – ילד התורם לסיפוק משמעותי של צורכי הילד, היא שיחה בין הורה לילד  בה הילד חש כי השיחה מאפשרת לו להרגיש שהוא ראוי לאהבה וכי ההורה  נהנה להיות בקרבתו ואף מבין אותו (מימוש הצורך בקשר). באותה שיחה ההורה  אף הוא יכול לחוות סיפוק משמעותי של הצורך שלו בקשר מאחר שהוא מרגיש את הקרבה הגדולה עם הילד. אם השיחה מאפשרת לילד לבטא באופן חופשי רעיונות ורגשות, ואף עוזרת לו לגבש כיווני פעולה והתפתחות אישיים, הרי שהדיאלוג מסייע לו לממש את הצורך שלו באוטונומיה. וכמובן, אם טיפוח האוטונומיה של הילד הוא אידיאל של ההורה, הרי שהשיחה הנ”ל סייעה גם להורה לממש את הצורך שלו באוטונומיה.

 

אולם, אין זה הכרחי שסיטואציה של דיאלוג משמעותי תספק באופן מיידי ומלא את צורכיהם של שני המשתתפים בדיאלוג. החשיבות היא  בניסיון אמיתי להבינם, תוך הבטחה סמויה או גלויה לנסות לספקם במידת ואין הם פוגעים בצרכים של אנשים אחרים. דיאלוג כזה מתרחש באקלים שמאפשר גם ביטוי רעיונות ביקורתיים, תוך אמפתיה וכבוד לרגשות ולדעות איש של זולתו ומכאן שמדובר בניסיון לטפל באופן בונה במצבים של אי הסכמה או קונפליקט.

המפגש האותנטי בין שניים מאפשר יצירה של משמעות חדשה שלא הייתה נוצרת בדרך אחרת.

נפעל מתוך הבנה שככל שהצרכים באים יותר לידי סיפוק, כך המוטיבציה האוטונומית גוברת, וככל שהיא גוברת נהנה מרגשות חיוביים כתחושת סיפוק, חיות, יוזמה, נתינה ושמחה.

כך, ככל שנדאג לקיים את הצרכים האלו במערכת המשפחתית והזוגית, עבור כל אחד מהחברים בה, נהנה מתחושות חיוביות אלו בקרב שאר בני המשפחה.

 

איך נהפוך את המשפחה שלנו  ל”קהילה אכפתית תומכת צרכים”?

“האחדות הבינאישית בהתמזגות עם נפש שנייה באהבה, היא השאיפה העזה, התשוקה היסודית ביותר באדם, המלכדת את מין האדם, את השבט, את המשפחה ואת החברה”

(אריק פרום, אמנות האהבה)

 

איך נבנה את המשפחה שלנו כ”קהילה אכפתית” שמתקיימים בה קשרים של התחשבות ואכפתיות, תמיכה של אחד בשני וחמלה ?

הרצון להתחשבות נובע במידה רבה מתחושה של שייכות למסגרת המדוברת: משפחה, כתה, סביבת העבודה. זו מהותה של הקהילה האכפתית – שהיא מנסה להתחשב בצרכי הפרט  וברגשותיהם.

גישת “צמיחה אישית בקהילה אכפתית”, מנחה אותי בעבודתי עם משפחות. הגישה מתבססת  על מסגרת תיאורטית מקיפה.   (ראו מאמר בנושא צמיחה אישית בקהילה אכפתית)

 

איך מייצרים חוויה של אכפתיות במערכת המשפחה?

מומלץ לכנס את בני המשפחה לשיחה ולהציג מספר שאלות לכל בני המשפחה. התשובות שיתקבלו יוכלו לספק קווים מנחים לעיצוב המשפחה כמשפחה אכפתית, הקשובה לצרכים של בני המשפחה כולם, וליצור את התנאים ההולמים לגדילה וצמיחה.

 

שאלות לדוגמה, נסו את זה בבית:

  1. ממה אנחנו מרוצים במשפחה שלנו? אילו דברים טובים היו במשפחה שלנו בתקופה האחרונה?
  2. אלו דברים היינו רוצים שיהיו במשפחה שלנו בתקופה הקרובה?
  3. מהו הדבר שהכי גרם לנו לחוש קירבה בתקופה האחרונה?
  4. מהו הדבר שהכי גרם לנו לחוש ריחוק בתקופה האחרונה?
  5. מה עשוי לעזור לנו לחוש קירבה בתקופה הקרובה?
  6. מה עשוי לעזור לנו למנוע את תחושת הריחוק בתקופה הקרובה?
  7. מהו הדבר החשוב ביותר שלמדנו על עצמנו כמשפחה בשנה האחרונה?
  8. מהי המשמעות של מה שעברנו יחד בשבילנו?
  9. מהי הברכה העמוקה ביותר שאנו מאחלים לעצמנו כמשפחה לשנה הבאה?

 

נגישות